שיינברג נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' - פסקדין

פסק דין

א.הרקע לתובענה ובעלי הדין

לפני תובענה להטבת נזקים ולתשלום פיצויים בסכום של 650,000 ₪ שהגיש התובע נגד הנתבעים.

1.התובע הינו בעלה של הגב' בתייה שיינברג (להלן: "בתייה") אשר במועדים הרלבנטיים לתובענה זו ניהלה חשבון בנק אצל הנתבע 1 (להלן: "הבנק") והפעילה אותו לרכישת ניירות ערך אשר הניבו הפסדים ויצרו יתרת חובה בחשבונה.

2.בנסיבות אלו, הגיש הבנק תביעה כספית נגד בתייה ונטל נגדה פסק דין על סך 269,262, ונקט הליכים למימוש פסק הדין.

3.הנתבע מס' 2 (להלן: "עו"ד וייסבלט") הינו עורך דין אשר שירותיו נשכרו על ידי התובע ובתייה לצורך נקיטת הליכים לפיצוי נזקיהם בשל מה שהוגדר כהליכים פגומים במכירת דירת בני הזוג (להלן: "הדירה").

ב.עיקר טענות התובע

1.התובע טוען כי עזב את הדירה וחדל להתגורר בה החל משנת 1992.

2.התובע מוסיף וטוען כי בנק השיא את בתייה ליטול אצלו אשראי לרכישת ני"ע וכן בתייה אשר היתה לעת ההיא מעורערת בנפשה פותתה להשקיע סכומים ניכרים ברכישות ובשל כך נוצרה בחשבונה יתרת חוב גדולה.

3.לגירסת התובע, כשבע שנים לאחר היווצרות יתרת החוב בחשבון בתייה, ובשל רצונו של הבנק לגבות את יתרת החוב, הוגשה נגד התובע ובתייה תביעה לפירוק השיתוף בדירה (להלן: "תביעת הפירוק"), וביום 18.6.01 ניתן לזכות הבנק פסק דין המורה על פירוק השיתוף בדירה וזאת ללא שכתב התביעה הומצא לתובע והוא לא ידע אודותיה.

4.התובע מוסיף וטוען כי בעקבות פסק הדין בתביעת הפירוק נמכרה הדירה על ידי עו"ד ישראל בודה בכהונתו ככונס-נכסים (להלן: "כונס הנכסים") בסכום של 439,329 ₪ וכי תמורת המכירה בניכוי שכר הטרחה והוצאות כינוס (להלן: "הוצאות הכינוס") חולקה בין התובע מזה וכונס הנכסים מזה באופן שבחלקו של התובע עלה סך של 191,979 ₪.

5.לגירסת התובע רק ביום 7.10.02 משהופיעו בדירה קבלני ההוצאה לפועל לצורך פינויה של בתייה מן הדירה נודע לו לראשונה על אודות חובה של בתייה לבנק וההליכים שננקטו נגדה.

6.התובע טוען כי לנוכח נסיבות אלו הוא ובתייה פנו לעו"ד וייסבלט עדכנו אותו לגבי המתרחש וכי עו"ד וייסבלט נקט במספר הליכים בשם התובע ובתייה ובראשם הגשת תביעת נזיקין על סך 308,460 ₪ נגד כונס הנכסים והשמאי וירניק (להלן: "השמאי") בגין הנזקים שנגרמו לתובע ובתייה בשל מכירת הדירה בסכום הנופל בהרבה מערכה (להלן: "תביעת הנזיקין").

תביעת הנזיקין נדונה בבית משפט השלום ובפסק הדין שניתן בה ביום 4.12.05 נקבע כי הן כונס הנכסים והן השמאי הפרו את חובת הזהירות שחלה עליהם. עם זאת, נקבע באותו פסק דין כי יש לזקוף לבתייה אשר סירבה לשתף פעולה בהליכי מכירת הדירה, "אשם תורם בשיעור המאיין את נזקיה ככל שהיו כאלה".

ערעור שהגיש עו"ד וייסבלט לבית המשפט המחוזי צלח במידה מועטה במובן זה שבית המשפט בערעור העמיד את שיעור האשם התורם שיוחס לבתייה על 70% וכי השמאי בלבד חוייב בתשלום בשיעור של 30% (סך של כ-9,000 דולר) אשר שולם לתובע.

בשלב זה ולאור תחושת התובע בגלל העוול שנגרם לו בגין ייחוס האשם התורם שדבק בבתיה - גם לחובתו - הפסיקו התובע ובתייה את שירותי עו"ד וייסבלט והגישו בר"ע באמצעות פרקליט אחר.

8.התובע טוען כי במסגרת ההחלטה בבר"ע (שנדחתה) התייחס בית המשפט העליון לתחושת העוול של התובע בציינו כי טענת התובע לפיה הוא אינו קשור להליכי מכירת הדירה ואינו צד לחוב כלפי הבנק היתה צריכה להתברר כדבעי בפני הערכאות הקודמות.

9.התובע מייחס לבנק עוולת תרמית המתבטאת בכך שבנק ערך בפני בתייה מצג שווא לפיה פעולות הרכישה שביצעה בחשבונה היו נטולות סיכון, וכי הנזק מתרמית זו התגבש רק עם מתן פסק הדין בבית המשפט העליון (18.2.09) התובע טוען כי לא רק בתייה נפגעה מתרמית זו אלא אף הוא וזאת בבחינת כדור השלג המתבטא בהליכים למכירת הדירה.

בנוסף, מייחס התובע לבנק עוולת רשלנות שהתבטאה בכך שהבנק השיא את בתייה לבצע פעולות רכישת ני"ע ללא התחשבות במצבה, הפרה החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב והטעיה כמשמעותם בחוק החוזים (חלק כללי) תשמ"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים").

10.אשר לעו"ד וייסבלט טען התובע כי יש לזקוף לפתחו ביצוע של עוולת רשלנות בכך שנמנע מלהעלות בפני התובע ובתייה את האפשרות לנקוט הליכים שונים ובכללם לעתור לביטולו של פסק הדין בתביעת הפירוק, ולא עתר כנגד חיובו של התובע בהוצאות הכינוס.